כל עין העוברת על מקרא זה, אינה שביעה מלתמוה על תערומותי תערומותיה של לאה על רחל, שהרי ידעה לאה שמלכתחיל שמלכתחילה היתה היא מיועדת לעשיו, ורק רחל היתה מיועדת מלכתחיל מלכתחילה ליעקב, וגמרא מפורשת היא זו (בבא בתרא קכג.), שהיתה לאה שומעת איך שהיו בני אדם אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן, והיתה יושבת על פרשת דרכים ושואלת: גדול מה מעשיו? והשיבו לה: איש רע הוא ומלסטם את הבריות! ושאלה עוד: קטן מה מעשיו? והשיבו לה: 'איש תם יושב אוהלים' (בראשית כה, כז), כיון שכן היתה בוכה ומתפללת שלא תפול בגורלה של עשיו, והיתה מרבה כל כך בבכי עד שנשרו ריסי עיניה, עכתו"ד הגמרא. הרי לך מכאן שלא זכתה לאה כי אם מצד החסד להיטפל גם היא ליעקב, ובכך היתה היא המגרעת מחלקה של רחל, ומה אם כן טענתה על רחל 'המעט קחתך את אישי'? גם זאת היתה לאה יודעת, שהגם שתפילותי שתפילותיה בקעו רקיעים ונענתה מן השמים, בכל זאת היתה צריכה להסכמתה וסיועה של רחל אחותה, היא זו שמסרה את נפשה לגלות לה את הסימנים כדי שתזכה להיות לחלקה של יעקב, ובזו השעה עדיין לא ידעה מה תעלה בגורלה כתוצאה מוויתור זה, זאת אומרת שמוכנה היתה לוותר על כל עולמה עבור לאה אחותה, והאיך אם כן יכולה טענתה של הצדקנית לאה להיאמר? גם זאת מובן ממילא, שעצם הדבר שהוברר למחרת שרחל לא הפסידה כל חלקה, וגם היא זכתה להיות לחלקו של יעקב, היתה טובה גדולה ללאה, שהרי אילו לא היתה רחל זוכה בכך לא היתה ניחא לה ללאה על כך שהיא נטלה את חלקה של רחל, וכתוצאה מכך הוזקקה רחל להיות לאיש זר, ומה גם שהיתה בכך סכנה גדולה לרחל שתעמוד היא במקום לאה להיות ח"ו לעזר לעשיו, וללא ספק שלא היתה לאה הצדקנית רוצה בכך, ובהכרח שטענתה אומרת דרשני! ואפשר להסביר את הדברים על פי מאמרו של קדוש ישראל מרוזין זי"ע, לפרש את אַ מֵ ָ ר ּ ֵ ינו בתפילת הימים הנוראים (מוסף, ברכת זכרונות) 'כי זוכר כל הנשכחות אתה' שאומרים שאומרים אנו לפני הקב"ה, שהוא הזוכר לו לאדם את כל הנשכח מאתו, והכוונה שאם עשה האדם איזה מצוה והינו זוכר ומתפאר בה, אז הקב"ה כביכול שוכחה, ואינו מזכה את האדם בסיבתה, ורק אם האדם מעבירה מדעתו ומחזיק עצמו בענוה כאילו אין בידו מעש, אז עולה הדבר לזכרון לפניו יתברך ופוקדו לטוב. ואותה מידה היא גם בעבירה חלילה, אם אחר שנכשל האדם בעבירה הוא מכיר באיוולתו באיוולתו, והדבר עומד לנגדו תמיד כדי לעורר עצמו לתשובה, אז אין הקב"ה מעלה את חטאו לפניו, ואינו פוקדו לרעה ח"ו, אך אם אחר שיחטא מסיח דעתו מחטאו מתוך תשובה קלה, אז נזכר זה החטא למעלה כביכול, ונוצר בכך פתחון פה בפי המקטרג רחמנא לשיזבון. והנה אמותינו נביאות היו (ראה בראשית רבה סז, ט), ועל כן אפשר שידעה לאה שעל רחל לזכור זו המעשה, כי בזו המעשה תהיה היא מליצת יושר לבניה כשיהיו גולים ע"י נבוזראד נבוזראדן הרשע, כדאיתא במדרש אגדה (הביאו רש"י בירמיהו בירמיהו לא, יד) שאז הלכו האבות
והאמהות לפייס את הקדוש ברוך הוא על זה שהעמיד מנשה צלם בהיכל, ולא נתפייס הקב"ה עד שנכנסה רחל ואמרה לפניו, רבונו של עולם רחמי מי מרובים רחמיך או רחמי בשר ודם? הוי אומר רחמיך מרובים! והלא אני הכנסתי צרתי בתוך ביתי, שכל עבודה שעבד יעקב את אבי לא עבד אלא בשבילי, וכשתמו ימו עבודתו והייתי אמור להכנס לחופה הכניסו את אחותי במקומי, ולא די ששתקתי אלא שמסרתי לה את הסימנים, אף אתה אם הכניסו בניך צרתך בביתך שתוק להם. אמר לה הקב"ה יפה למדת סנגוריא, יש שכר לפעולתך ולצדקתך שמסרת סימנך לאחותך. לאור האמור נוכל לומר, שידעה לאה הצדקנית שכדאי היתה רחל אחותה להיפקד בבנים בזכות החסד הגדול שעשתה עמה, וכיון שראתה שבפועל בוששת ישועתה מלבוא, חששה שמא זכרונה של רחל היא בעוכרה, כי בכך יש להמקטרג פתחון פה לומר שזכרון הדברים היא כתוצאה מהתפארו מהתפארות חלילה, ועל
כן אין הדבר עולה לזכרון העליון, ואינה נפקדת לטוב. על כן רצתה הצדקת לאה להוכיח שאין שחר לדברי המקטרג, ועל אף שאחותה רחל זוכרת את כל הנעשה אין זה כי אם כדי להמליץ טוב על זרע ישראל כשתצטרך לכך, אך אינה מתפארת בכך ח"ו. ולכן כשבאתה רחל לבקש את הדודאים כדי להיוושע, בקשה לאה להמתיק הדינים מעליה, ועשתה את עצמה כאילו לא הטיבה עמה רחל מעולם, ולא זו אף זו עוד הפסידה אותה בלקיחת בעלה, ורחל שלא החזיקה טובה לעצמה השיבה בהכנעה כאילו הצדק עם אחותה, ואמרה: לכן ישכב עמך הלילה וגו'. בכך הוכח בעליל שאין סיבה שלא תעלה מצוה נשגבה זו לזכרון לפני ה' ותזכה גם היא להיפקד בבנים. ואכן רואים אנו שטרם שנפקדה רחל בבנים אמר הכתוב (ל, כב) 'ויזכור אלקים את רחל' ופירש"י: 'זכר לה שמסרה סימנים לאחותה' ע"כ, ולולא דברינו היה אפשר להקשות מי עיכב זכירה זו עד הנה, אך על פי דברינו עולה זכירה זו יפה רק אחר שהוכיחה שאינה מתפארת בכך. על כל פנים מוטל עלינו ללמוד מכאן שגם כשזוכה האדם לקיים מצוה נשגבה עליו להיות זהיר מלהתפאר בו, כי רק אז עושה מצוותו רושם בשמים, ועומדת היא לעיני הבורא ב"ה כדי שייטיב עמו בכל אשר יפנה.
לקריאת העלון בטקסט כתוב לחץ כאן
